החלטה בתיק עמ"ת 23080-06-13

1.         לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' כדורי), מיום 19.5.13, בתיק מ"ת 6740-03-13 לפיה נדחתה בקשת העוררים לעיון חוזר בתנאי השחרור שנקבעו בהחלטה מיום 20.3.13, שם נקבע, בין השאר, כי העוררים ישהו במעצר בית מלא עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם בת"פ 6728-03-13.

2.         בכתב האישום שהוגש כנגד העוררים נטען, כי העוררים הם גיסיו של אדם בשם משה זיסרמן (להלן: " משה") ועובדים בבית העסק שלו. המתלונן עובד כחוקר פרטי ובמסגרת עבודתו היה עליו למסור למשה צווי עיקול שהוצאו על ידי בית המשפט. ביום 27.2.13 הגיע המתלונן לביתו של משה כדי לבצע את המסירה, איש לא היה בבית ועל כן פנה לחנותו של משה, שם היו העוררים. העוררים סירבו לחתום על המסמכים. המתלונן הודיע כי ישוב מאוחר יותר לביתו של משה כדי לבצע את המסירה. לאחר מכן חזר המתלונן לרכבו והעורר 1 עקב אחריו. באותו היום, בסמוך לשעה 20:00, חזר המתלונן לביתו של משה, אשתו של משה שהייתה בבית סירבה לפתוח את הדלת. היא התקשרה לעזרה לעורר 1 וביקשה מהמתלונן לחכות מחוץ לדירה. המתלונן הדביק את המסמכים על דלת הבית והחל לנסוע. העוררים הגיעו למקום ברכב בו נהג העורר 1, חצו את נתיב הנסיעה שלהם והתנגשו חזיתית ברכבו של המתלונן. העוררים יצאו מרכבם, התנפלו על המתלונן בבעיטות ובאגרופים. המתלונן ניסה לברוח מהמקום, אולם העוררים ואדם נוסף שהיה איתם (שגם הוא נאשם בכתב האישום ביחד עם העוררים) תפסו בבגדיו וחבטו בכל גופו.

            המתלונן הצליח להגיע אל רכבו, לקח מכשיר טלפון סלולרי כדי להתקשר ולהזעיק את המשטרה וכן כדי לצלם את כלי הרכב. העוררים צעקו לעברו והנאשם האחר חטף את מכשיר הטלפון מידו של המתלונן, השליך את הטלפון על הקרקע ושבר אותו. אחד העוררים לקח את מפתחות רכבו של המתלונן מהמתנע והשליכם אל עבר השיחים שבצד הכביש. אחד משלושת הנאשמים חבט בחוזקה באגרופו בפניו של המתלונן, וכתוצאה מכך נפל המתלונן ארצה, ובעודו שוכב על הרצפה המשיכו העוררים לתקוף אותו בכך שבעטו בגופו. למקום הגיע סייר ביטחון שדרש מהנאשמים לעזוב את המתלונן. כמו כן, הסייר הזמין למקום משטרה ואז נכנסו הנאשמים לרכבם וברחו מהמקום. למתלונן נגרמו חבלות רבות, שכללו שריטות בידיו, ברגליו ובבטנו. כמו כן נקרעו בגדיו. לעוררים מיוחסות עבירות של נהיגה פוחזת של רכב, תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, היזק לרכוש במזיד.

3.         המשיבה הגישה בקשה למעצר העוררים עד לתום ההליכים, תוך שהיא מפרטת בבקשה את המסוכנות שהיא מייחסת לעוררים. כמו כן, התייחסה לעברו הפלילי של העורר 1, הכולל חמש הרשעות קודמות במספר רב של עבירות רכוש, איומים, העלבת עובד ציבור והחזקת סכין.

4.         בדיון שהתקיים ביום 7.3.13 בבית משפט השלום קבע בית המשפט כי למעשה לא חלקו העוררים על קיומן של ראיות לכאורה. כמו כן הבהיר בית המשפט הנכבד, כי עיין בעצמו בחומר הראיות וכי לטעמו קיימות ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה. בית המשפט התייחס באופן מפורט לכל הטענות שהעלו העוררים ביחס לעוצמת הראיות וניתן לקבוע כי בית המשפט דחה טענות אלו.

באשר לעילת המעצר קבע בית המשפט, כי נוכח האמור עולה עילה מובהקת של מסוכנות. עוד התייחס לעברו הפלילי של העורר 1, המגביר את עוצמת עילת המסוכנות ביחס לעורר זה.

באשר לחלופת המעצר, הורה בית המשפט כי יש מקום להורות על קבלת תסקיר מעצר טרם תינתן ההחלטה לעניין החלופה.

5.         שירות המבחן ערך תסקירי מעצר. ביחס לעורר 1 קבע שירות המבחן, כי רמת הסיכון להישנות התנהגות פוגעת הינה בינונית. שירות המבחן התרשם, כי המעצר מהווה עבור העורר 1 גורם מרתיע ומציב גבולות. העורר 1 הביע רצון לקבלת טיפול ועזרה. לפיכך המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר בית, בפיקוח עיקרי של אביו של העורר 1, ובנוסף פיקוח אמו של העורר 1 ואחותו.

            ביחס לעורר 2 שירות המבחן היה בדעה, כי לאור גילו הצעיר ולאור כל המפורט בתסקיר, רמת הסיכון להישנות העבירות היא נמוכה. שירות המבחן המליץ על חלופת מעצר בביתו של דודו יוסף בהר גילה. כמו כן, הומלץ כי העורר 2 יהיה בפיקוח אביו, אמו ואחותו.

6.         בדיון שהתקיים ביום 20.3.13 אימץ בית משפט השלום את המלצות שירות המבחן, כפי שהובאו לעיל. עוד קבע, כי העוררים יוכלו לצאת ממעצר הבית לצורך התייצבותם לדיונים בבית המשפט. באשר לנאשם הנוסף, כבר באותו שלב התיר לו בית המשפט לצאת לעבודה בבית העסק שלו מהשעה 10:00 ועד לשעה 24:00, זאת בליווי אחד המפקחים. כן הורה, כי העורר 1 יהיה בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 6 חודשים.

7.         ביום 5.5.13, היינו פחות מחודשיים לאחר אותה החלטה, הגישו העוררים בקשה לשינוי תנאי הערובה. בבקשה זו התבקש בית המשפט להורות על צמצום שעות מעצר הבית לשעות הלילה בלבד, זאת כדי לאפשר לעוררים לעבוד. המשיבה התנגדה לכל שינוי בתנאי השחרור. ביום 19.5.13 התקיים דיון בבית המשפט ובסופו קבע בית המשפט, כי בהחלטתו מיום 20.3.13 הביא בחשבון את כל הנתונים שעמדו לפניו, היינו: האמור בתסקירי המעצר והמפורט בכתב האישום. בית המשפט קבע, כי לאחר שעיין בבקשה ושמע את טיעוני הצדדים, לא מצא כי התקיימו נסיבות שיש בהן כדי להצדיק את שינוי תנאי המעצר. עוד קבע, כי הוא מקבל את דברי העוררים כי מעצר הבית מקשה עליהם מטעמים שונים, אולם אין בכך כדי להביא לשינוי בתנאי השחרור בחלוף פרק זמן קצר בלבד.

8.         באותו דיון העלה העורר 1 טענה, כי בעקבות הליכים שהוא מנהל בבית משפט לענייני משפחה, יש לאפשר לו לצאת ממקום מעצר הבית כדי לקיים "הסדרי ראייה" שנקבעו. בית המשפט קבע כי שירות המבחן יביע עמדתו לאחר שהעורר 1 ימציא לשירות המבחן את המסמכים הנוגעים לדבר. בית המשפט איפשר לעורר 1 לצאת ממעצר הבית כדי שיוכל להשתתף בדיונים בבית המשפט לענייני משפחה וכן לפגוש את באת כוחו לאחר שתימסר על כל הודעה מראש.

9.         בית משפט קמא הוסיף והעיר, כי שני העוררים לא המציאו מקום עבודה ספציפי בו הם מבקשים לעבוד וממילא לא ניתן לבחון אפשרות זו.

10.        במסגרת הערר מעלה בא כוח העוררים טענות גם באשר לעוצמת הראיות, תוך שהוא מצביע על התנהגותו של המתלונן באירוע, שיש בה, לטענת העוררים, כדי להצדיק במידה מסוימת את התנהגותם באירוע.

11.        לעניין זה יוער, כי בזמנו הייתה הסכמה מצד העוררים לגבי קיומן של ראיות לכאורה. יחד עם זאת, גם לאחר שבחנתי בקפידה את טענות העוררים בעניין התנהלותו של המתלונן באירוע, אינני סבור כי גם אם אקבל טענות אלה, יש בהן כדי להפחית ממידת המסוכנות שיש לייחס לעוררים והעובדה כי תקפו את המתלונן באלימות רבה. גם אם סברו העוררים שהמתלונן מטריד את משה או את אשתו, או כי חס וחלילה הוא שייך לארגון פשע כלשהו, כפי שסברו לטענתם, הדרך הראויה הייתה לפנות למשטרת ישראל ולא לנהוג כפי שלכאורה נהגו.

12.        לפיכך, לא מצאתי מקום לקבל את טענות העוררים, כי יש מקום לשקול פעם נוספת את עוצמת הראיות או את המסוכנות שיש לייחס להם, וכפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום.

13.        משכך הם פני הדברים, יש לבחון האם היה שינוי נסיבות המצדיק שינוי תנאי המעצר.

14.        למעשה, כל הנסיבות להן טענו העוררים בערר שלפניי וכן בבית משפט השלום היו מונחות לפני בית משפט קמא, הן מכוח טענות העוררים לפניו והן כמפורט בתסקירי המעצר.

15.        לאחר שבית המשפט קבע את תנאי השחרור, לא ראו העוררים מקום לחלוק על קביעה זו, לא הגישו ערר ולמעשה ניתן לומר כי בזמנו הסכימו לכך שחלופת המעצר תהיה מעצר בית מלא.